מי אחראי על הכסף שלנו? מי חייב לנו ולמה זה קשור שוב, לשואה ולגרמניה? האם לא סגרנו סיפור בהסכם השילומים ב-1952?
לכאורה, כמו שנראה, זה לא נסגר וייתכן שאנחנו פה החייבים. כן, למרות המרדף אחרי 17 מיליארד אירו שנטען שמזרח גרמניה לשעבר, כיום גרמניה, חייבת על חלקה בשואה לישראל. אז איך קרה שישראל כביכול עוד חייבת כסף לגרמניה? בפועל, גרמניה ספקית עיקרית של ציוד תחבורה, ספינות, צוללות, קטרים, קרונות רכבת, טורבינות לחברת חשמל ועוד ועוד. לכאורה - ללא עמידה נאותה בחוק רכש גומלין (1995).
ב-2007 הוקמה יחידה ממשלתית - רשות שיתוף פעולה תעשייתי, שאמונה על רכש גומלין אך כפי שהמספרים מראים. השיירה עוברת, מוכרת ולא קונה פה דבר. כמעט. למגינת ליבם של הישראלים שעומדים בצד ולא מבינים למה לוקחים מהם כסף לתוצרת זרה ולא קונים מהם דבר, למרות חקיקה ודיבורים.
נתונים באתר מידע לעם:
* מחירי קטרים וקרונות שנרכשו מחברות גרמניות
* אקסל רכש רכבת ישראל 2017. גרמניה מככבת בראש הרשימה.
גילוי נאות, הח"מ פועל יחד עם גורמים שונים להשגת הנתונים למעלה, ופיתוח מנגנוני בקרה.
למה יצרן ויצואן ישראלי לא יכול למכור בישראל לחברה ממשלתית ישראלית? מישהו משחק עם הדם? דמים זה כסף בשפה המקראית. אז האם פותרים דם בכסף? בשורות הבאות הכל לכאורה, כי הרי יש מי שמסתיר ומעלים, וכל מיני "קובּרות"' ושאר נחשים יזקפו ראשם כאשר ידרכו על זנבם. וינסו להכיש את מי שנכנס לטריטוריה שהיא רק שלהם. לטענתם. אבל המציאות יותר מורכבת והדם שלנו שווה כסף הרבה יותר מהדם של הנחשים. השיירה בינתיים עוברת,למרות הסתרות מידע מציבור יצרני שנפגע. אלו לא רק בעלי מפעלים אלא גם העובדים וכל שרשרת השפע סביב מפעל, עובדי תחזוקה, נהגי משאיות, תחנות דלק, ספקי שירותים, קבלני משנה ועוד רבים וטובות.
רקע
ב-1960 בן גוריון הצליח לגבות מקנצלר גרמניה קונרד אדנאור 500 מיליון דולר. בנוסף על הסכם השילומים. כן, חצי מיליארד דולר, ולאיזה ייעוד? לפיתוח הנגב. (מתוך הספר בן גוריון של שמעון פרס/דוד לנדאו).
אז איפה הכסף? חצי מיליארד דולר של 1960 שווים 5 מיליארד דולר של 2023 בהתאמה לאינפלציה. כל דולר ב- 1960 שווה 10.1 דולר ב-2023 .מקור
אבל דולרים בארץ ישראל היו שווים הרבה יותר בהתחשב במצבה המדברי המתקדם של ישראל, הצנע, מחסור בתשתיות, מלחמת סיני שרוקנה חלק מהמאגרים, וחוסר יציבות פיננסית. וכמובן תרבות מוניטרית ששלחה "גנרלים" לחו"ל לערוך מגבית, מילה מכובסת לשנור, כאילו אין לנו מה לעשות פה, לחזק צבא ולעבוד בו, ואלה מטיילים בארה"ב ומבקשים כסף מ'גבירים' או שישקיעו בהקמת מפעלים בישראל.
השקעות בישראל
דוגמא אחת: ב-1957 ישראל רוגוזין, יהודי-אמריקאי יליד רוסיה שהתעשר מתעשיית הצמיגים בארה"ב, הניח אבן פינה להקמת מפעל זהורית (מרכיב בתעשיית הצמיגים) בחולות ליד אשדוד הצעירה. אחר כך התחרט.
בחודש מרץ 1958 במסיבת עיתונאים בבית סוקלוב תל אביב, חזר בו רוגוזין מהחלטתו שלא להקים את המפעל ותקף את הרשויות, מכון ויצמן, הטכניון, בעיקר את הנהגת המדינה.
(למרחב, 14 מרץ 1958 — כשמלך הזהורית מדבר אל "נייטיבס". אמנון דרור. הספריה הלאומית של ישראל).
זה היה בערך הלך הרוח בקרב ה"משקיעים הזרים". חברת ליילנד הקימה גם היא מפעל באשדוד, להרכבת אוטובוסים ומשאיות תוך הבטחת ממשלה לבלעדיות השוק המקומי. וגם שם לא רוו נחת. ליילנד הבריטית היתה עסוקה גם, בצרות שלה. לא עלה על הפרק פיתוח משאית חדשה או מענה על הצורך במדינה חמה למיזוג אוויר ועמידה במשקלים הגדולים שהובילו במשאיות כאן.
ב-1977-8 ירדו אחרוני האוטובוסים מדגם ליילנד רויאל טייגר שהורכבו בפס הייצור במפעל באשדוד, ובטיימינג מדהים, שנה אחר כך ב -1979 נחתמה עסקת ענק לרכש אוטובוסים, העסקה הגדולה בעולם מסוגה, אגד רכשה 1,165 אוטובוסים תוצרת מרצדס. שוב, גרמניה. אוטובוס שלם מוגמר בלי להשאיר טיפה של עבודה וכסף ל"נייטיבס".
שילומים
הסכם השילומים המקורי מ-1952 עמד על 850 מיליון דולר, עלו ארצה עשרות ספינות מטען שהיו הבסיס של צים, חברת השיט הספנות הישראלית, קטרי אסלינגן ודיוטץ, קרונועים תוצרת אסלינגן לרכבת ישראל, מכונות, חומרי גלם, משאיות דויטץ, קאלבּלה ועוד. כל אלו במימון גרמני שנכנס ישירות לחברות גרמניות ולא עבר לרשות ישראל שתעשה בו כרצונה. למעט סכום שישראל קיבלה במרקים גרמניים לתשלום לבריטניה על חוב ברכש נפט. בעיקרון לא יצאו מרקים או כסף מגרמניה. רק סחורה או חומרי גלם.
דוגמית:
ההסכם של חצי מיליארד דולר בנוסף ל 850 מיליארד דולר, איכשהו לא תפס כותרות ועמד על 59% מהסכם השילומים המקורי. שוב חצי מיליארד דולר זה המון כסף ב-1960, וגם היום.
לאן נבלע הכסף? בסכום הזה אפשר היה לבנות אולי 3 ערים בסגנון לאס וגאס בחולות הנגב וייתכן גם נמל עמוק מים במדבר. במקום זה מצאנו דירות קטנות בשיכוני רכבת באר שבע ובדימונה למשל. וגם מרכז מסחרי. כולם בלי מזגן, צל, והתאמה לסביבה.
אז אפשר אולי לדבר על מפעלי ים המלח כיעד מועדף לחצי מיליארד, אולי זכו לשדרוג פתי וגם רכש צי משאיות ונגררים למפעלי תובלה, אבל כל אלו מתגמדים נוכח הר הדולרים העצום.
את הכסף לרכש המשאיות לוותה מפעלי תובלה הממשלתית מהאוצר, ועוד זכו אחר כך ל'מכתבי גביה' מצד שר האוצר ספיר בסגנונו המיוחד, כך שזו לא היתה מתנה נטו. אז שוב. איפה הכסף??
מי קונה?
בראש משלחת השילומים בבון, גרמניה עמד פליקס שנער, במקור פליקס שנייבלג, יליד גרמניה דבר שהקל מאד על החיבור והעבודה מול הגרמנים, מה עוד שאחד מאנשי צוות השילומים הגרמני למד עם שנער בבית הספר.
פליקס היה גם חלק מצוות המשא ומתן לפני חתימת ההסכם ב-1952 כך שהדרך היתה סלולה, ייתכן ופינטז על פוזיציית שגריר ישראל בגרמניה. ב-1965 ישראל וגרמניה חתמו על חסים דיפלומטיים. שנער לא היה שם, אחרי שפרש במהירות ב-1960 וחזר ארצה.
אז מה קרה ב-1960 שגרם לשנער לברוח מהג'וב הנח שלו לישראל המעטירה, אך חסרת הפינוקים של גרמניה?
אולי חזון של מפעל הטקסטיל בדימונה שהוחל אז בהקמתו ודרש כסף מזומן בשולחן? הציוד והידע נרכשו בצרפת, אבל מי ישלם? אז אולי "מלווה גרמניה לפיתוח הנגב" נועד לפיתוח "יכולות טקסטיל בנגב"?
יש כמה שמועות איך הגיע הכסף לבניית המפעל, האחת - מדינת ישראל מימנה הקמת מפעל 'הטסקטיל' באמצעות מגבית מיוחדת. באמת? הצנע בשיאו, תושבים אכלו אבקות ביצים וחיו מתלושי הקצבה ושוק שחור.
דעה נוספת - מגבית בן גוריון. 40 מיליון דולר (404 מיליון דולר של היום ) שביקש וקיבל ב.ג. לכאורה מיהודי הגולה, חלקם אזרחי ארה"ב. אבל בואו. היה אמברגו אמריקאי למכירת כל סוג נשק במזרח התיכון לרבות ישראל. והתקופה - המלחמה הקרה, ואם יעלו CIA או דומיו בארה"ב על היהודי שתרם כסף ל"מפעל של סדינים" בישראל שיש בה פעילות קומוניסטית ענפה ורישמית עם מושבים בכנסת, אז סופו יהיה רע ומר יקחו לו את העייסק, והוא עשוי לגמור בכלא או על כסא חשמלי. הכדור חוזר, כנראה לכסף גרמני.
האם ההלוואה לפיתוח הנגב הוחזרה לגרמניה?
אולי, לכאורה ישראל לא עמדה בהחזרי ה"מלווה בתנאים נוחים לעשר שנים"? שנות הששים היו קשוחות, מיתון ארוך וזקיפת ראש רק אחרי ששת הימים, אבל, מה נסגר בינתיים עם החוב? אולי המירו את החוב לרכש גרמני. רק גרמני. סחורה תמורת דם. דם של מנהלים ועובדים שיורקים דם, נאבקים בייצור ובמכירות בחו"ל ואז לנגדם צצו בצבא - גורם הרכש הגדול במדינה כנראה - משאיות תובלתיות מרצדס ומאן גרמניות בשנות ה-70, מובילי טנקים MAN בשנות ה-80 ועוד צוללות, סטי"לים כולם תוצרת מכובדת מגרמניה, מצד שני ישראל נמצאת חזק בסיוע צבאי ארה"ב שיש לה אינטרסים משלה להחזיק ולמכור ציוד לישראל, וגם לתרום למשק האמריקאי.
בהמשך הגיע גם ציוד גרמני אזרחי רב: טורבינות לחברת חשמל, ציוד לרכבת ישראל, אוטובוסים לדן ואגד, ועוד. הכל תוצרת דויטשלנד.
ייתכן, ושוב לכאורה, שישראל היא זו שחייבת, עדיין, כסף ששלמה גרמניה עבור 'מפעל הטקסטיל', את הכסף החי המירו ברכש גרמני שנכפה על ישראל.
נסכם
ברור, לכאורה:
- למה אלמנות נרצחי אולימפיאדת מינכן נאבקו 50 שנה לקבל פיצויים, כי למה שיקבלו כסף אם ישראל חייבת לגרמניה?
- מדוע פליקס שנער ברח מגרמניה ב-1960. אולי כי לא רצה שדבר ייקשר בו. או ואבוי אם יידעו שידיו אולי קשורות ב'עסקת מימון מפעל טקסטיל' ישראלי.
- למה פגישת בן גוריון ואדאנאור לקבלת חצי מיליארד דולר התבצעה דווקא בארה"ב, ולא על אדמת גרמניה בה כולם בוחשים בחשדנות, ואיזה סלט כרוב חמוץ ייצא אם ידעו שגרמניה תומכת 'כך וכך' בישראל.
- למה מפעל ישראלי לא יזכה לקבל רכש גומלין מחברה גרמנית בהיקף סביר, אם בכלל? כי ישראל אולי עדיין "חייבת" לגרמניה.
- למה גרמניה לא מוכנה לפצות את ישראל ב-17 מיליארד אירו, הפיצוי על חלקה של מזרח גרמניה בשואה.
- למה יש בפועל פטור כמעט גורף של רכש גומלין ישראלי בחברות גרמניות. עד היום.
